סיפור ילדות אישי

סאן פאולו, ברזיל, 1962.

אני בת 5 ואני מציירת על קיר גדול בבניין רב הקומות שבו גרנו.
אני זוכרת עד היום את ההתרגשות כשניגשתי לצייר על הקיר. הייתי מלאת שמחה ופשוט ציירתי.

בחרתי את הקיר שבין דלת הדירה שלנו לבין דלת  דירת השכנים.
בעודי מציירת, אמא שלי יוצאת מהדירה שלנו, רואה את מעשי ולא יודעת כיצד לנהוג. היא מבוהלת, לחוצה ומנסה למחוק את הציור שלי בכל דרך אפשרית.
הורי נאלצו לשלם על גירוד הקיר ועל צביעתו מחדש. לא נזפו בי, לא הענישו אותי, למרות שהיינו דחוקים בכסף.
אבל מהצער העמוק שגרמתי "הבנתי" - ולא ציירתי יותר אף פעם, בשום מקום. כלום.
עד שמלאו לי 55 שנים.
הנה אני כאן, עומדת ומציירת בהתרגשות. לא שואלת את עצמי למה אני מציירת או מה אני מציירת. לא בוחרת נושא, לא צבעים, זורמת עם הדחף שמציף אותי. לא שואלת למה עכשיו...